ויקרא אל משה. לפי שנאמר בסוף הספר: וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד, הוצרך לקרותו וליתן לו רשות לכנס. וכן מצינו בהר סיני כשכסהו הענן כתב: ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ולפי דקאי אקרא דלעיל דכתיב: וכבוד ה' מלא את המשכן, כתב: ויקרא אל משה, דאכבוד ה' דלעיל קאי. ורבותינו פירשו דלכל הדבורים היתה קריאה, ולמדה תורה דרך ארץ שכשאדם מדבר עם חבירו יקראנו תחלה שידע שאליו הוא מדבר:
וידבר ה' אליו. מפורש בתורת כהנים: למעט את אהרן: דאמר ר' יודא ב' בתירא: בשלש עשרה מקומות כתיב: וידבר ה' אל משה ואל אהרן, וי"ג מעוטין כתיב למעט אהרן. וכתיב בת"כ: אלא שאמר למשה שיאמר לאהרן, ולא נהירא לי אותו פירוש דבשביל שאמר למשה שיאמר לאהרן, כתיב: וידבר ה' אל משה ואל אהרן, וי"ג מעוטין כתיב למעט אהרן. וכתיב בת"כ: אלא שאמר למשה שיאמר לאהרן, ולא נהירא לי אותו פירוש דבשביל שאמר למשה שיאמר לאהרן, כתיב: וידבר ה' אל משה ואל אהרן, אם כן היה לו לומר: וידבר ה' אל משה ואל בני ישראל, שהרי אמר למשה שיאמר לבני ישראל. ולפיכך, נראה לי דהכי קאמר: מיעט אהרן במה שכתב: וידבר ה' אליו, שכשאמר: וידבר ה' אל משה ואל אהרן, לא היה מדבר עם אהרן, אלא עם משה, ואהרן שומע הדבור שהיה מדבר עם משה, שלמשה היה מדבר כאשר ידבר איש אל רעהו, שאומר כך והיה הדבר הנה, וכן תאמר וכן תעשה ואהרן היה שומע קול השכינה והדבור, אבל לא היה אומר אליו, אלא אל משה, וכן כל הנביאים לא היה הדבור מתיחד אליהם אלא בחלום, או על ידי מלאך, או שומעים [את] הקול שהיה אומר כך יהיה דבר זה, ואני רוצה שיאמר לישראל, והם הולכים ואומרים. ומה שכתוב בנביאים: וידבר ה' אלי, כלומר, לאזני בא הקול והדבור, וכן היה דבר ה' אלי. ונראה לי, דאותו שיאמר לאהרן לא גרסינן:
מאהל מועד. לפי שהיה משה חוץ לאהל, כדכתיב: ולא יכל משה לבא אל אהל מועד, מפני הענן, אמר שמאהל מועד בא הקול אליו וכשהיה בתוך האהל, היה ושמע הקול בא [אליו] מבין שני הכרובים ורבותינו דרשו: מאהל מועד, יכול למכל הכפרת, ת"ל: מבין שני הכרובים:
אדם כי יקריב מכם. אפילו גוים, כדאמר: איש איש, לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, מכם ולא כלכם להוציא: זבח רשעים תועבה, בכם חלקתי ולא באומות דאפילו הגוי רשע גמור, מקבלין הימנו קרבן, כדי לקרבו תחת כנפי השכינה. קרבן לה'. שתהא כוונתו לשמים, ורבותינו פירשו: שלא יאמר: לה' חטאת, אלא חטאת לה', שלא יוציא שם שמים לבטלה. מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. בהמה, וחיה בכלל בהמה ואמר מן הבקר ומן הצאן והיה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט, לומר, דחיה אינה נקרבת והמביאה עובר. משל לאדם שאמר לעבדו: אל תביא לי אלא חטין, והביא חטין ושעורים, אינו כמוסיף על דברי רבו, אלא כעובר על דברי רבו, כך פירשו רבותינו. ות"כ מפרש: כאן למדנו ענותנותו של הק' שלא הטריח את בניו, אלא בדבר המצוי בידם. (לאחר שהוקם המשכן סדר הק' איך ישרתו אותו עבדיו בביתו וצוה סדר הקרבנות).
אם עלה קרבנו דבר העולה כלו לאשים קרי עולה. אל פתח אהל מועד יקריב אותו. שלא יאמר לכהן: קח בהמה בביתי ועשה ממנה קרבן, דאין זה כבוד של מעלה, אלא הוא עצמו יקריב וידדה בהמתו לפני המלך:
לרצנו. כדי שיהא רצוי לפניו, ורבותינו דרשו: לרצנו, שלא יקחו בעל כרחו, אם נדר, אלא כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני:
לכפר עליו. לפי הפשט, כשאדם אוכל בשוגג חלב מביא חטאת, ואם ספק בידו, מביא אשם תלוי, ופעמים שהוא סבור שהוא אוכל היתר ודאי והוא אוכל חלב, והעולה מכפרת לו על שאינו יודע כלל, ורבותינו אמרו שהוא מכפרת על עשה ועל לא תעשה הנתק לעשה:
וסמך... ושחט. שיתעסקו בו הבעלים לשמש לפני בוראם, אבל מקבלה ואילך מצות כהונה:
את בן הבקר. משמע לשון בחרות, שלא יביא זקן יותר מדאי וחולה, משום הקריבהו נא לפחתך:
בני אהרן. שלא יהיו זקנים מרתתין, כמו שאמרו רבותינו. כהן, מאימתי פסול לעבודה? משרותת:
הכהנים. הראוים לכהונה, שאינם לא חללים, ולא בעלי מומין, ולא טמאין, ולא אוננים לא שתוים, ולא יושבים ועומדים בכהונם שלבושים בגדי כהונה (ה)מחוסר[י] בגדים, וכל אלו מחללין עבודה:
אשר פתח אהל מעד. ולא על מזבח הזהב שבהיכל. ורבותינו אמרו: כשההיכל עומד ולא כשהוא מפורק:
וזרקו…סביב. דרשו רבותינו: שתי מתנות שהן ארבע:
והפשיט את העלה אינו אומר בן הבקר, אלא העולה, לרבות כל העולות להפשיט:
את הראש ואת הפדר שאינם בכלל הפשט, הראש שכבר הותז בשחיטה, והפדר בתוך המעיין ואינו סמוך לעור. ורבותינו אמרו שנותן הפדר על בית השחיטה והוא כבוד של מעלה, לפי שבית השחיטה מלוכלך בדם. לפי שמצינו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים ופר ושעיר של יום הכפורים שהם נשרפים כולם והעור והפרש, פירש כאן בעולה, אעפ"י שהיא כולה כלול: והפשיט: וקרבו וכרעיו ורחץ. ואין כתוב רחיצה בקרבים רק בעולה, כי חטאת ואשם שנאכלים לכהנים ושלמים שנאכלים לבעלים, מי שאוכל אותם ירחיצם אם ירצה, אבל זו באה בשלחן המלך וצריך לעשות דרך כבוד, אבל אותם נשרפין חוץ:
על ירך המזבח צפנה. אף אבן הבקר דלעיל קאי, ששחיטתן בצפון, דהא כתיב ביה נמי:
לפני ה'. קבע מקום לבית המטבחים בצפון, שהוא פנוי ואינו מקום דרוסת רגלי הכהנים, שהכבש בדרום כדכתיב: ומעלתיהו פנות קדים, כשיפנה למזרח יהיה דרך ימין, וכן קבע מקום לקדשי קדשים כדכתתיב: במקום אשר תשחט העלה תשחט החטאת, וכתוב: כי כחטאת האשם [וכו'], דאילו עיקר זביחת לשמים, אבל קדשים קלים לא קבע מקום לשחיטתן, אלא נשחטין בכל מקום עזרה, לפי שאין כל כך עיקרים לשמים:
ונתח אתו לנתחיו. אע"פ שפירש הנתוח גבי בן הבקר, צריך לפרש גבי בהמה דקה שלא תאמר: בן בקר ראוי לנתח כל אבר מנה יפה בפני עצמו, אבל בבהמה דקה לא, קמ"ל, אבל ההפשט לא הוצרך, דדבר פשוט הוא, שבהמה דקה צריכה הפשט כמו גסה:
הכהן אל המזבח ומלק. מליקה בעצמו של כהן, שהוא בראשו של מזבח, שחיטה כשרה בזר שאינו בראשו של מזבח:
ונמצה דמו על קיר המזבח. לפי שדמו מועט, אינו מקובל במזרק, שאם קבלו, אינו יכול ליקח ממנו להזות, ולכן מולק בראש המזבח שימצה מיד על המזבח. הגה"ה:
והסיר את מראתו זפק אינו ראוי לבא אפילו [לפני] בני אדם. ורבותינו פירשו שפורסין ואוכלין גזל בשדות אחרים והק' שונא גזל, (בעולה) ולפי שתורים ובני יונה רדופין מכל העופות, בחר הקב"ה בהן:
ריח ניחוח. נאמר ריח ניחוח בעוף הדק כמו בשור הגדול, דאחד המרבה ואחד הממעיט שוין ובלבד שיכון לבו לשמים:
